״גם וגם״

לא מזמן בעלי ואני חזרנו מנופש, הוא שאל אותי אם נהניתי, אם אהבתי את המקום, ואני הרגשתי צורך לפרט (כמו כל אישה טיפוסית 😊) מה אהבתי יותר, מה פחות, ניסיתי לתאר את כל התחושות שלי יחד, הוא נשמע מאוכזב ואמר- תגידי שלא היה לך כיף וזהו. כמובן שזאת לא הייתה התחושה שלי, אך הרגשתי שקשה לו לקבל את ה"גם וגם" שלי.

מאז שהיינו ילדים למדנו לסדר דברים, למיין, לחלק, צבעים, גדלים, מספרים. ככה גם נוח למוח שלנו לחשוב, בתבניות, לחסוך באנרגיה מיותרת, אנחנו כבר מבינים איך בנויה מערכת התפיסה.

זה חודר גם לרבדים יותר עמוקים, אני נזכרת בשאלות שאמא שלי שאלה אותי שחזרתי הביתה מביה"ס- איך היה היום? היה לך כיף? איך התלמידה החדשה, נחמדה? כולנו עושים את זה... אני שואלת את הילדים שלי את אותן השאלות. מבלי לשים לב אנחנו מחלקים את העולם ל"טוב" ו"רע" ל"נחמד" ו"לא נחמד", ל"כיף" ו"משעמם", ל"שחור" ו"לבן".

עושה סדר? לא בטוח... בדרך זו אנחנו לא נותנים לגיטימציה לתחום האפור, לאמצע, לרגשות המעורבים, ל"גם וגם" (אני כמובן מדברת בהכללה עכשיו). מה שקורה הוא שאנחנו הולכים עם תבניות מסוימות בראש, ציפיות, ובפועל החוויות לא תמיד, יש לומר כמעט אף פעם, תואמות את התפיסות הדיכוטומיות הללו. לדוגמא, שאני יוצאת לנופש, האם זה אומר שכל הזמן צריך להיות לי כיף? שבכל רגע נתון אני מאושרת ושרמות האדרנלין בגוף שלי הן במקסימום? (תחשבו על הפער שקיים בפנים, על האכזבה) האם שילד יוצא לטיול שנתי, מוזמן ליום הולדת, אפילו הולך לביה"ס, הוא אמור לחוות הנאה צרופה? האם ככה עובדים החיים? ואיזה מסר אני מעבירה לו, לבן שלי, שאני שואלת אותו אם היה כיף?

תוך כדי כתיבה, עולה בי עוד נקודה למחשבה, הרשתות החברתיות, אולי הן באות להשתיק אצלנו את האכזבה הפנימית הזאת? שכולם ידעו שהיה כיף במקסימום? למרות שזה לאו דווקא מה שקורה כל הזמן בפנים…