מתי כבר נהיה מרוצים?

תחשבו רגע, על האנשים סביבכם, מכירים אנשים המעידים על עצמם שהם לא מאושרים? לא מרוצים?

היו רוצים יותר או מחפשים משהו אחר? אנשים המתארים תחושת תקיעות או מדברים על תחושת החמצה תמידית? כאלה שמשתעממים מהר מדי ונמצאים במרדף אחר ריגושים?

אנשים שלא חיים בשלום עם עצמם? עם הגוף שלהם? כאלה שמרגישים חוסר ביטחון בקשרים? או בכלל?

ככל שהשפע סביבנו גדל, נדמה כי אנשים הופכים למתוסכלים יותר, מחפשים את עצמם, ומרגישים שמשהו לא בסדר... (פרדוקס הבחירה)

מה שמזכיר לי את הסיפור על הבודהה- לפני שהפך לבודהה, היה נסיך הודי שחי בארמון מפואר, נולד למשפחה שיש לה הכול, אך למרות כל זה- הוא לא היה מאושר. הוא יצא למסע של חיפוש עצמי, שם הוא פגש את האנשים הפשוטים וגילה את עוצמות הסבל הקיים בעולם- חכמים, טיפשים, עשירים, עניים- כולם סובלים. אנשים מזדקנים, חולים, לידה, מוות, מצבים לא נעימים, משברים במשפחה, בזוגיות, פרידות מאנשים אהובים...

הבודהיזם מדבר על כך שחיינו הם סבל.

קשה לי עם המילה הזאת- "סבל", זה נשמע ממש מדכא ודרמטי, אבל יש פה פואנטה...

בשנים האחרונות מגיעים אלי מטופלים שמתארים תחושת תקיעות, חוסר שביעות רצון, שעמום, חיפוש מתמיד אחר ריגושים ועוד. מה שמשותף לכל האנשים האלה, הוא חוסר הרצון, לקבל את ה"כאב" (שעובר עליהם ברגע/תקופה מסוימת). נשמע לא הגיוני, נכון? כי אם הם בעצם מתלוננים על מה שיש/אין להם, וזה נשמע כאילו הם כן מקבלים את כאבם ומודעים לו, אבל לא באמת, הם (ורבים מאיתנו) עסוקים בלהרחיק אותו מהם...

אנחנו מתוסכלים מכך שאנחנו עדיין בתקופה מעורערת, רצים לחפש פתרונות, משווים עצמנו לאחרים, אוכלים לעצמנו את הראש במחשבות שליליות-"למה זה קרה לי", "איך קרה לי" וכו,

מסיחים לנו את הדעת וממלאים לנו את הלוז בהרבה ״doing״ רק כדי להימנע ממה שבאמת כואב…

אפילו ‘סתם להשתעמם׳ ולהרהר לעצמנו, כבר קשה לנו… הנייד, הטלוויזיה, עושים עבודה מצוינת…

כאשר משהו נתפס ככואב או לא נוח, אנחנו מנסים להתרחק ממנו ולגרום לו להיפסק. ולהיפך, כאשר משהו גורם לנו לתחושה נעימה או נוחה אנחנו רוצים להישאר, רוצים ממנו עוד.

לדוגמא- בחורה שמתקשה להישאר בזוגיות, ונהנית רק מתחילתו של הקשר, ומביאה לכך (באופן לא מודע) שיסתיים במהרה...או בחור שלא מעריך את מה שיש לו, ותמיד משווה עצמו לחבריו הטובים, בטוח שהם נהנים יותר ממנו, חי בתחושת החמצה ומרגיש לא מאושר.

מסתבר כי הרבה אנשים, מחפשים רק את ה"טוב", הם לכודים בין הניסיון להימנעות מכאב לבין הניסיון לאחוז ב"טוב". הם חסרי מודעות לכך כי החוויות שעוברות עלינו הן ניטראליות ושכל חוויה משתנה, ולכן אי אפשר להיאחז בה.

אותם אנשים חיים בסבל, כי הרי המציאות משתנה כל הזמן, והניסיון לחוות רק את הצד ה"טוב" או לחשוב שהוא יכול להתקיים בריק, הוא בלתי אפשרי. גבר רווק (מעל 40) שמסרב לקבל את שגרת החיים, שלא נח לרגע, ויוצא למועדונים ומסיבות ללא הכרה, "חי את הרגע", כי מפחד שייאבד מהאטרקטיביות שבו, מפחד להזדקן, חייב לקבל כל הזמן אישורים מהסביבה שהוא עדיין "שווה". בחורה שמחליפה מקומות עבודה בלי סוף, בכל פעם שנתקלת בקונפליקט, ומישהי שמעדיפה לחיות לבד מאשר להתמודד עם הקשיים שמביאה איתה הזוגיות.

בטח כבר שמעתם את המילה הטרנדית "FOMO", ויש גם FOBO"" (החשש מלהחמיץ, החשש מאופציה טובה יותר), חייבת לציין שלי באופן אישי קשה עם טרנדים. מה שקורה בעצם לאותם אנשים הוא ההימנעות מהכאב וההיאחזות בטוב.

הפיצול הזה, ל"כואב" ו"נעים" בא לידי ביטוי גם בצורת החשיבה שלהם, חשיבה של "שחור" ו"לבן" ,של "טוב" ו"רע", לדוגמא: בחורה בררנית שמחפשת פרטנר עם "רשימה" של ה"דברים הטובים" שצריכים להיות בו...

בצורה כזו של פיצול, של ראיית העולם, יש אשליה של שליטה, של סדר, אני עדיין לא משלים עם העובדה כי בחיים הטוב והרע קיימים יחד. חופשה למשל, רחוקה הרבה פעמים מ״להיות מושלמת״ ותכלול גם הרבה רגעים פחות נעימים…

דוגמא קצת שונה: בחורה עם רגשי נחיתות שבאים לידי ביטוי כמעט בכל אינטראקציה חברתית, כזו שתעצים מאפיינים חיוביים של הזולת (תתעלם מהתמונה הרחבה), ותפחית מערכה שלה. עדיין יש קצוות, פיצול, גם אם הוא אצל האחר.

אנשים שהרבה פעמים יעצימו חוויות/ אנשים, יעניקו להם תחושת גרנדיוזיות, ויתעלמו ממאפיינים אחרים שלהם, פחות טובים... או להיפך- יפחיתו מערכם של דברים בצורה מוקצנת ויתעלמו ממאפיינים חיוביים שלהם. אותם אנשים נמצאים במאבק מתמיד לפצל, יש לומר חסר סיכוי... לא מציאותי, בלתי אפשרי ונמצאים בסבל אמיתי.

בעולם הפסיכולוגיה, הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הגתה את המושג "העמדה הדפרסיבית" (גם נשמע ממש מדכא, אני יודעת...) השלב אליו מגיע התינוק, בו הוא יודע שאמא שלו (השד שלה יותר נכון) היא גם "טובה" וגם "רעה", גם מניקה וגם מתסכלת, וכך בהמשך, לאורך ההתפתחות שלנו, אנו מבינים את מורכבות החיים, שיש גם טוב וגם רע, להבין שלכל ׳מטבע׳ יש שני צדדים, בכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות, לקבל את העובדה שהחיים יכולים להיות נעימים וכואבים באותו הזמן, ישנם קשיים רבים, קונפליקטים, משברים והם תמיד יסתיימו במוות.

היכולת שלנו לעשות אינטגרציה היא הישג התפתחותי אדיר.

מה זה אומר להשלים עם החיים שלי כפי שהם? לקבל את הטוב והרע שהם מביאים איתם...

מה המשמעות של לקבל את עצמי כפי שאני? האם אני מקבל את הקרובים אלי כפי שהם או מנסה לשנות אותם?

האם אני באמת משלים עם העובדה שיהיו כאלה שיאהבו אותי ויתחברו אלי וכאלה שלא?

איזה חלקים בתוכי אני מביא לידי ביטוי? מי האנשים סביבי שמכירים את החלקים הללו?

מה זה גורם לי להרגיש שהחיים יכולים להשתנות בכל רגע נתון?

אחרי מה אני רודף?

מה הוא ה"טוב" הזה שאני שואף אליו?

מה קורה שאני משתעמם? האם אני נותן לשעמום להתקיים בתוכי?

ממה אני בורח?

האם להיות במרדף אחרי X באמת יהפוך אותי לשלם או מאושר יותר?

הייתכן ועצם המרדף והעיסוק במה אני מחמיץ מסיח אותי מהדברים שאיני רוצה לגעת בהם?

מה זה בשבילי להיות מאושר?

האם אדם יכול להיות במצב של אושר תמידי? או שמא מדובר ברגעים, בחוויות שאי אפשר להיאחז בהן? האם כולנו מגדירים "אושר" באותה צורה?

האם אני באמת מבין שאין לי שליטה על החיים?

מה אני עושה בחיי היום יום כדי להיות בשליטה (אשליה שאני בשליטה)? האם זה באמת עוזר לי?

מה הדבר שהכי מפחיד אותי?

אם נצליח להיות בקשיבות לכל החלקים בתוכנו, ולא נפחד להתבונן פנימה, בכאב, לדבר אותו, לשתף, לחמול על עצמנו, לתת לו שם ומקום, להתוודע אליו... נרפה, נשחרר...

לא נלחיץ עצמנו לברוח ממנו, להשיל אותו מעלינו… ולמלא את החלל בדברים אחרים ולהדחיק את מה שבאמת יושב עלינו…

נבין שהטוב והרע, הכל חולף, הכל זמני…

כך נוכל לקבל את כל הטוב וגם הרע שיש בנו, שיש בחוץ....בחיים עצמם... וזה יהיה גם המקום שנתחיל להשתחרר מן הסבל.

טמפרלי, ג'. (2008). העמדה הדיכאונית. בתוך: התיאוריה הקלייניאנית נקודת מבט בת זמננו. הוצאת תולעת ספרים.

לאפלאנש ז' ופונטליס, ב., 1967. אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תל-אביב: תולעת ספרים, 2006.

ראהולה, ואלפולה (2004). מה שלימד הבודהה. כתר

Never a dull moment. Kirsten Weir, Monitor on Psychology, American Psychological Association, July/ August 2013, vol.44, No. 7, pp. 54 www.apa.org/monitor/2013/07-08/dull-moment.aspx